החלטה בתיק ה"פ 61717-12-12

לפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין.

1.                    רקע וטענות הצדדים

(א)                ביום 31.12.2012 הגישה המשיבה את התובענה דנן, במסגרתה עותרת היא לפסק דין הצהרתי של ביטול חלקי של הסכם הקומבינציה שנכרת בינה לבין המשיב ביום 7.12.2006 (להלן: "ההסכם" או "הסכם הקומבינציה") בגין הפרתו הפרה יסודית על ידי המשיב. כן עותרת היא להצהרה שהיא זכאית למכור את דירת המבקש לצד ג' באופן שהמבקש יזכה להשבה בסכום השווה ל- 3.32/5 מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, בקיזוז הפיצוי המוסכם בסך 50,000$ מסכום ההשבה וביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקש על המקרקעין נושא ההסכם בגוש 6871 חלקה 81 בחולון (להלן: "המקרקעין").

(ב)                המשיבה היא חברה יזמית וקבלנית. המבקש הוא בעלים במשותף יחד עם בעלים אחרים בחלק מהמקרקעין השווה ערך לדירה בת 3.32 חדרים בבניין הדירות שבנתה המשיבה במקרקעין. במסגרת הסכם הקומבינציה הוסכם כי בכפוף לחתימת יתר בעלי המקרקעין, תבנה המשיבה בניין דירות על המקרקעין, בו יקבל המבקש דירת 4 חדרים תמורת תוספת תשלום בסך 187,000 ש"ח כולל מע"מ וצמוד למדד. סכום זה אמור היה להיות משולם בשלושה תשלומים שווים: שליש עם קבלת היתר הבנייה, שליש עם גמר בניית השלד ושליש עם מסירת הדירה.

(ג)                  לאחר חתימת ההסכם ובעקבות שינוי התב"ע החלה על המקרקעין, קיבלה המשיבה מעיריית חולון היתר להגדיל את שטח הדירות כך שכל הדירות בבניין תהיינה בנות 5 חדרים, ובהתאם לכך בנתה את הבניין. נוכח שינוי זה בגודל הדירה, והגדלתה מארבעה לחמישה חדרים, דרשה המשיבה מהמבקש תשלום נוסף. המבקש דחה דרישה זו, ובמסגרת הליך פירוק השיתוף שהתנהל בת.א. 279/05 בבית משפט השלום בראשון-לציון, עמד על זכותו לקבל מהמשיבה דירת 4 חדרים כפי שהתחייבה בהסכם, וטען כי אם אין למשיבה דירת 4 חדרים - תמסור לו דירת 5 חדרים מבלי שיידרש לשאת בתשלום נוסף.

(ד)                בדיון לפני כבוד השופטת איריס סורוקר הגדירו הצדדים את המחלוקת שביניהם כדלקמן: האם בגין החדר הנוסף בדירה זכאית המשיבה לתוספת תמורה על זו הרשומה בהסכם. הצדדים פנו בהסכמה להליך בוררות לפני השופט בדימוס דן ארבל (להלן: "הבורר"). הדיון בבוררות פוצל לשתי שאלות: שאלת "האחריות" לתשלום התוספת ושאלת שוויה. ביום 25.10.2011 ניתן על ידי הבורר פסק בוררות חלקי, המכריע בשאלת האחריות לתשלום תוספת בגין החדר הנוסף, שלפיו תישא המשיבה ב70% משווי התוספת והמבקש ישא ב-30% הנותרים. שאלת שוויה של התוספת טרם הוכרעה.

(ה)                במקביל להליך הבוררות הגישה המשיבה תובענה בהמרצת פתיחה בבית משפט זה (ה"פ 27114-11-11), בה עתרה להצהיר כי הודעת ביטול חלקי של ההסכם שהעבירה למבקש, שהפר את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא שילם את התשלומים הראשון והשני שמועד פירעונם כבר חלף - תקפה על פי דין.

(ו)                  בהחלטתי מיום 29.1.2012 דחיתי בקשת סילוק על הסף שהגיש המבקש בתיק הנ"ל. התיק נידון לפני כבוד השופטת טולקובסקי.

בפסק דינה מיום 4.9.2012 דחתה השופטת טולקובסקי את התובענה, והציעה לצדדים לפתור את המחלוקות בכללותן במסגרת השלב השני של הבוררות. המשיבה הגישה ערעור לבית-המשפט העליון.

(ז)                 במסגרת דיון קדם-ערעור על פסק דינה של השופטת טולקובסקי - המתנהל במקביל לתובענה דנן, שהוגשה ב-31.12.2012 - הציעה כבוד השופטת חיות לצדדים לדון בעניינם לפי סעיף 79(א) ל חוק בתי המשפט התשמ"ד-1984, כאשר גם סוגיית תשלום המע"מ תוכרע - מתוך כוונה "לסיים את כל ההליך יחד". ב"כ המבקש הסכים להצעת בית המשפט פרט לעניין המע"מ. משהדיון בקדם הערעור לא הביא עימו פתרון שייתר את הדיון בתובענה דנן, באה העת ליתן החלטה בבקשת הסילוק על הסף שהגיש המבקש.

טענות המבקש:

(ח)                המבקש טוען כי על פי פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בראשל"צ, יידון כל הסכסוך בפני הבורר, ולכן מנועה המשיבה מלעקוף את הליך הבוררות ולפנות בתביעה לבית משפט זה. התנהגותה זו עולה, לטענתו, כדי ביזיון פסק דינה של השופטת סורוקר.

(ט)                המבקש טוען כי יש לדחות התובענה על הסף מחמת השתק עילה והשתק פלוגתה, שכן הסעדים המבוקשים בתובענה דנן זהים לחלוטין לסעדים שהתבקשו בתובענה הקודמת בין הצדדים (ה.פ. 27114-11-11), שנדחתה בפסק דינה של השופטת טולקובסקי, וכי הגשת תובענה זו עולה כדי בזיון פסק דינה של השופטת טולקובסקי וערעור עליו שלא בדרך ערעור כדין.

(י)                  המבקש מוסיף וטוען כי טענת המשיבה בנוגע לעניין חובת תשלום המע"מ - שורש תובענה זו - לא נטענה בתובענה הקודמת ובהליכי הבוררות, והעלאתה כעת נגועה בחוסר תום לב ומעידה על מאמצי המשיבה לטרפד את ההסכם עם המבקש, היא מהווה שינוי חזית שלא כדין ופגיעה בעיקרון סופיות הדיון. 

(יא)             כן טוען המבקש כי העובדה שהמשיבה מגישה את התובענה דנן במקביל לקיום שני הליכים מקבילים בין הצדדים - הליך הבוררות והליך הערעור - מלמדת שהמשיבה מנצלת לרעה הליכי משפט ועושה שימוש חסר תום לב בזכות הגישה לערכאות - ככלי לפגוע במשיב ולהביאו לקריסה כלכלית. 

(יב)              המבקש טוען עוד שמשלא השיגה המשיבה על פסק הבוררות - בו נקבע כי הסכם הקומבינציה בין הצדדים שריר וקיים ויש לקיימו תוך חלוקת אחריות - הרי שמדובר במעשה בית-דין, המונע מהמשיבה להעלות טענות חדשות לגבי התמורה המגיעה לה על פי הסכם הקומבינציה.

                     טענות המשיבה:

(יג)               מנגד טוענת המשיבה, כי בניגוד לטענת המבקש הרי שגדרי המחלוקת שתוכרע בפני הבורר נקבעו עוד בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בראשל"צ. לטענת המשיבה, המחלוקת בתובענה דנן לא נידונה מעולם; לא בהליך הבוררות, ולא בהליך אחר, ומכל מקום לא ניתן להרחיב את הליך הבוררות לדיון בסוגיית תשלום המע"מ העולה בתובענה זו.

(יד)              לעניין סיכויי התביעה טוענת המשיבה כי סוגיית תשלום המע"מ לא נטענה ולא נידונה מעולם, וכי חובת המבקש בתשלום המע"מ הייתה מוטלת על כתפיו עפ"י חוק, גם אם לא הייתה מוצהרת במפורש בהסכם, וקל וחומר כשהיא מוצהרת בהסכם באופן מפורש. לכן, טוענת המשיבה, סירוב המבקש לשאת בתשלום המע"מ עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם ומקנה למשיבה את כל הסעדים שביקשה בתובענה.